על שכרון חושים

אני אוהבת ספרים. יש בי חמדנות לספרים, למגע שלהם, לדפים המרשרשים, להקדשות בעמוד הראשון, לדף התודות...
מי זאת אנלנה המסתורית לה מקדיש איאן מקיואן את "כפרה" (אשתו) ? או מר לי ואליס להם מוקדש "אל תיגע בזמיר" של הרפר לי (אביה ואחותה), ההקדשה הבנאלית "לאבי ואמי" של ויליאם גולדינג בפתיחת "בעל זבוב". א.מ. פורסטר הקדיש בתחילת ספרו "מוריס" :"כתיבת הספר החלה בשנת 1913 ונסתיימה בשנת 1914. מוקדש לשנה מאושרת יותר".
באתר "זאתי" (שנסגר לאחרונה עקב צמצומים) כתבתי את מועדון קריאה - המלצות על ספרים לאנשים כמוני. ידעתי שאני ונורה אפרון אחיות ברגע שקראתי את רשימתה "על שכרון חושים" מתוך "אני שונאת את הצוואר שלי": "זה עתה הגחתי אל המציאות אחרי כמה ימים שבהם צללתי למצב של שיכרון חושים - עם ספר. אהבתי את הספר הזה. אהבתי כל שניה ממנו...שיכרון החושים שאני חווה כשאני קוראת ספר נפלא הוא אחת הסיבות העיקריות שבגללן אני קוראת" (106). אח, נורה נורה. את כל כך צודקת, אין מה שישווה לזה.